פסק-דין בתיק ע"א 10083/04

השופט א' ריבלין:

העקיצה

1.        ביום 2.5.1985 יצא המערער, אז כבן ארבע שנים, בצוותא עם חבריו לגן הילדים במושב כפר רות, ובהשגת הגננת והסייעת, לסיור לימודי בשדה טרשים. ברגע אחד הפך הסיור לסיוט: המערער נעקץ בידו השמאלית על-ידי עקרב צהוב. הוא נלקח לחדר המיון של בית-החולים אסף הרופא, מצבו הדרדר והוא נזקק להחייאה. המערער עבר טיפולים, ניתוחים והליך שיקום ארוך, אך נותר עם נכות קשה.

           המערער הגיש תביעה בנזיקין כנגד המועצה האזורית מודיעים (להלן: המועצה), שבתחומה מצוי גן הילדים והיא מעסיקתה של הסייעת לגננת; וכנגד מדינת ישראל, מעסיקתה של הגננת. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' גילאור) דחה את התביעה, ומכאן הערעור שבפנינו.

פרטי האירוע וההליך המשפטי

2.        בית המשפט המחוזי קבע, כי מטרת הסיור לא היתה חיפוש חלזונות - כפי שנטען בכתב התביעה - כי אם המחשת חילופי העונות. לא היה זה הסיור הראשון - כך נקבע - ילדי הגן הגיעו לשדה מדי פעם בפעם, על מנת לחזות בתמורות החלות בו מעונה לעונה. כך, ביום 2.5.1985, צעדו 20 עד 30 זאטוטים, בני שלוש וארבע שנים, בהשגחת הגננת והסייעת, אל שדה הטרשים, שהיה מרוחק מרחק לא רב מן הגן - "מרחק של כמה דקות הליכה". הם סיירו בשדה ובשלב מסוים עצרו בכדי להאזין להסברים מפי הגננת. הסייעת, מצדה, התיישבה על סלע גדול וחשוף, מוקף צמחייה. המערער ביקש להסב את תשומת ליבה לדבר-מה, והושיט ידו לעבר רגלה. או אז נגע בעקרב צהוב שהיה על הסלע, ונעקץ. הוא נלקח על-ידי הסייעת לחממה שבה עבדה אמו, ומשם - למרפאה במושב שילת הסמוך. בהמשך הועבר כאמור לבית החולים אסף הרופא, שם אושפז במחלקת טיפול נמרץ ילדים למשך שבוע. במחלקת שיקום ילדים שהה ארבעה חודשים נוספים.

           בית המשפט המחוזי תיאר את המאפיינים של המושב כפר רות ואת "התמזגותו עם הטבע" - כלשונו. המושב ממוקם בשטח הררי בשפלת יהודה, ובעת התאונה כלל שטחים גדולים הגובלים בשדות פתוחים. השבילים במושב, כך נפסק, אינם סלולים ברובם, ויש בהם אבנים, סלעים וצמחייה. בית המשפט מצא כי "למעשה כמעט כל הליכה במושב חושפת את המשתמש בדרך לסיכון מסוים של עקיצה ממזיקים". אכן, כך נפסק, "הטבע גולש אל תוך המושב ומתחבר אליו, ואנשי המושב נמצאים באינטראקציה יומיומית עם הטבע"; "הסיכון מעקיצות עקרבים היווה חלק אינהרנטי מהמגורים במושב, וההורים היו מודעים לסיכון זה". התברר במשפט, כי הוריו של המערער עצמם נתקלו "פה ושם" בעקרבים בסביבת ביתם. בית המשפט סבר כי "השארות הילדים על שבילי עפר מהודקים" - כפי שהציע המומחה מטעם המערער בתחום הבטיחות - "פירושה אי יציאה לשדות כלל ובכך יצאו ילדי הגן נפסדים". בית המשפט הטעים כי ילדי המושב, מצדם, ידעו שעליהם להישמר מפני עקרבים ונחשים.

3.        בפני בית המשפט קמא נתגלעה מחלוקת בנוגע להגדרה הנכונה של הפעילות ביום האירוע: האם ב"טיול" עסקינן, שאז חלות לגביו הוראות שונות הכלולות בחוזרים של מנכ"ל משרדי החינוך - הוראות שלא קוימו במקרה זה - או שמא מדובר ב"גיחה לימודית", "סיור" או "למידה מחוץ לגן הילדים". בית המשפט מיאן להכריע ב"שאלה סמנטית גרידא" זו. עם זאת ציין, כי אין לראות בפעילות שנערכה בענייננו כ"טיול" כהגדרתו בחוזרי המנכ"ל. בהסתמך על עדותו של הממונה הארצי על הבטיחות במשרד החינוך, כמו-גם על דברי הגננת, פסק בית המשפט כי הוראות משרד החינוך לגבי "טיול" אינן חלות במקרה זה, שבו יצאו הילדים ל"גיחה לימודית" בשדה סמוך, על-מנת להתרשם מן השינויים הנצפים בטבע בעת חילופי העונות. זהו, כך נקבע, הדין המצוי, אך גם הרצוי, הואיל ואין מקום לסרבל כל יציאה לגיחה לימודית קצרה בתחומי היישוב באמצעות הטלת דרישות כגון הודעה להורים, הצטרפות מלווים ותיאום עם גופים שונים. סרבול כזה, לדעת בית המשפט, "היה מביא להפחתה משמעותית, אם לא להפסקה מוחלטת, של גיחות לימודיות מעין אלה, אשר עליהן יש לברך".

           בית המשפט קמא סבר, אפוא, כי לא היתה חובה ליידע את ההורים על כל גיחה לימודית ספציפית. זאת ועוד, מעדות אמו של המערער עלה כי היא היתה מודעת לכך שגיחות מעין אלה מתקיימות. אכן, כך נמצא, סיורים מסוג זה היו "עניין שבשגרה" (בפועל פעמים אחדות בשנה), ההורים היו מודעים להם והדבר היה מקובל עליהם. הפעם יצאו הילדים לסיור עם תום האביב, כדי לצפות בשינויי הפריחה, ואת זאת - כך סבר בית המשפט - אין למנוע. בהקשר זה הזכיר בית המשפט את הערך החינוכי הטמון בסיורים שכאלה, ואת הידע, ההנאה והתועלת שמפיקים הילדים מהם.

4.        על רקע כל אלה בא בית המשפט לקבוע האם נתקיימו במקרה זה יסודות עוולת הרשלנות. אשר לחובת הזהירות המושגית - לא היתה מחלוקת כי זו מתקיימת בין גננות וסייעות לבין ילדי הגן. בהתייחסו לחובת הזהירות הקונקרטית, פסק בית המשפט כי האפשרות שילד ייעקץ על-ידי עקרב, במהלך סיור מחוץ לכותלי הגן, היתה בגדר הצפיות הכללית, אך צפיות דומה, כך נפסק, מתקיימת גם לגבי גינת ביתו או מחוץ לכותלי ביתו, כשהוא בהשגחת הוריו. חובת הזהירות, כך נקבע, לא הופרה במקרה זה, שכן הגננת והסייעת נקטו באמצעים סבירים על-מנת למנוע עקיצה של ילדי הגן על-ידי מזיקים שונים. כך, לפני היציאה מן הגן - כמו לפני יציאה לכל סיור אחר - הונחו הילדים על-ידי הגננת שלא לגעת באבנים, לא להתרחק ולא לגעת בחפץ חשוד או בלתי-מוכר. ואכן, כך קבע בית המשפט קמא, בשעה שנעקץ היה המערער בקרבת הגננת והסייעת, ותחת השגחתן; הוא לא הרים אבנים ולא החדיר ידיו לצמחייה, אלא הניח את ידו על סלע חשוף גדול, שעליו ישבה הסייעת, במטרה להסב את תשומת ליבה. אז נעקץ על-ידי עקרב, אלא שקשה להצביע, לדעת בית המשפט קמא, על התנהגות שיכולה היתה למנוע התרחשות זו. בית המשפט מצא כי סביר להניח שהסייעת בדקה את הסלע בטרם התיישבה עליו, וככל הנראה, בנקודת זמן מסוימת עלה העקרב על הסלע. בנסיבות אלה, כך נקבע, קשה היה להבחין בעקרב, והסברה לפיה היה על הגננת והסייעת לסרוק את הסלע היטב בכל רגע נתון היא, לשיטתו של בית המשפט, בבחינת "חוכמה לאחר מעשה". אשר להתנהגות הגננת והסייעת לאחר האירוע - בית המשפט קבע כי בכתב התביעה לא נכללה כל טענה בעניין זה, והביקורת שהשמיעה אמו של המערער בעדותה היא בבחינת הרחבת חזית אסורה.

           בית המשפט המחוזי נתן דעתו גם לשאלת הקשר הסיבתי, ונאות לצאת מתוך הנחה - שלא היתה מקובלת עליו - כי חובה היתה לנקוט באמצעי זהירות שהצביע עליהם מומחה הבטיחות מטעם המערער, לאמור: צירוף מלווים נוספים, קבלת אישור ההורים והימנעות מעצירה לצורך האזנה לדברי הגננת. בית המשפט מצא כי אין להניח שהורי המערער היו מונעים ממנו לצאת דווקא לסיור זה, וכי לאור נסיבות המקרה סביר הוא שגם אילו ננקטו האמצעים שהמומחה טען להם, לא היה הנזק נמנע. יתרה מכך, לעניין הקשר הסיבתי המשפטי, הדגיש בית המשפט כי מערכת החינוך מעודדת סיורים כגון זה שנערך במקרה זה, וכי המורה או הגננת אינן יכולות להגן על הילדים מפני כל סכנה בכל רגע נתון.

5.        מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה אם כן כי לא הוכחה אחריות המשיבים לנזקיו של המערער. בית המשפט ציין כי לאור מסקנה זו אין הוא נדרש להליכי צד ג' שנקטה המדינה כנגד המועצה; עם זאת הוסיף בית המשפט והביע את דעתו כי אין להטיל אחריות על המועצה, שכן אף אם זו מחזיקה במקרקעין, הרי שלא הובאה ראיה בדבר התרשלותה במעשה או במחדל. "מדובר בשדה טרשים" - כך בית המשפט - "אחד מיני רבים בשטחים שבתחום שיפוטה, שהוקצה למושב רות". אשר לסייעת, שהמועצה היא מעסיקתה, נפסק כי "ממילא הסייעת לא החליטה על הפעילות בגן אלא מילאה אחר הוראות הגננת והמועצה איננה מעורבת בכלל בתכני הגן". בית המשפט טרח והכריע גם בסוגיית הנזק - גם זאת, כמובן, מעבר לנדרש לאור החלטתו בעניין האחריות. בעניין זה האחרון השמיע המערער השגות בטיעוניו הכתובים, אך במהלך הדיון בפנינו חזר בו מערעורו בעניין גובה הנזק. איננו רואים אפוא צורך לפרט בנושא זה, ובמידה ויתקבל הערעור בשאלת האחריות, יחולו לגביו קביעותיו של בית המשפט המחוזי.  

הטענות בערעור

6.        המערער שב וטוען, כי הגננת והסייעת התרשלו בכך שלא נקטו באמצעי הזהירות הדרושים לקידום הסכנה הצפויה של עקיצה על-ידי עקרב, וכי התרשלות זו גרמה לנזק שנגרם. לדעתו, שדה הטרשים שבו נערך הסיור היה, במיוחד באותה עונה, מקום הנושא עמו סיכון מיוחד. על אף זאת, החליטה הגננת, ללא אישורם של הורי הילדים, לצאת עמם למקום, וזאת אף ללא נקיטת אמצעי זהירות נדרשים. המערער סבור כי ב"טיול" עסקינן, ולכן חובה היתה לקיים את ההנחיות המפורטות בחוזרי מנכ"ל משרד החינוך. זאת לא נעשה: הילדים הושבו בליבו של שדה טרשים, בינות לסלעים ולצמחייה סבוכה, הכל בלא אישור ההורים ובלא ליווי של מבוגרים נוספים. המערער אינו חולק על חשיבות הערכים של הכרת הטבע וידיעת הארץ; אולם לשיטתו, את אלה יש להנחיל בלא להעמיד את הילדים בפני סיכון של גרימת נזקים קשים. עמדתו של המערער היא, אפוא, כי המשיבים אחראים כלפיו בגין עוולת הרשלנות ועוולת הפר חובה חקוקה.

           המשיבים תומכים יתדותיהם בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. הם מבקשים לאמץ את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, ואת המסקנה המשפטית לפיה לא קמה במקרה זה אחריות נזיקית של מי מהם. המשיבה 1 - היא המועצה - מדגישה כי לשיטתה, אפילו תוטל אחריות הרי זו רובצת כל כולה לפתחה של המשיבה 2 - היא מדינת ישראל.

           לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת החומר שהוגש לנו, אנו סבורים כי דין הערעור להתקבל.

טיולים, סיכונים ועוולת הרשלנות

7.        בין מורה לתלמיד שוררים יחסים מיוחדים, המקימים חובות וזכויות הדדיות. כך בין כותלי בית הספר, וכך, לעיתים ביתר שאת, גם מחוצה לו - במיוחד לעת יציאה לטיול. מבחינת חובתו של המורה - זה אינו נדרש אך לחנך את תלמידיו, להקנות להם ידע ולהטביע בהם ערכים; יש והוא נדרש גם לשמור על בריאותם של התלמידים ולהגן עליהם מפני סכנות האורבות להם, לא אחת, הן בד' אמותיו של בית הספר הן מעבר לשעריו. בית משפט זה הכיר אפוא לאורך השנים בחובת הזהירות הקיימת בין מורה לתלמידו, והיה מי שאמר, כי חובה זו כמוה כמו חובתו של הורה כלפי ילדו (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802 והאסמכתאות שם). ודוק: מקובל לבחון את חובת הזהירות על-פי מבחן של צפיות (ראו למשל ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). ניתן לסבור כי שאלת הצפיות מקומה הגיאוגרפי הנכון הוא במסגרת יסודות ההתרשלות והקשר הסיבתי, ואילו חובת הזהירות מתייחדת לאותם שיקולי מדיניות התוחמים את האחריות בנזיקין. אולם כך או אחרת, אין ספק שבמקרה זה הנזק שנגרם היה בגדר הצפיות - ה"טכנית" וה"נורמטיבית" - וכי שיקולי המדיניות שלעניין אינם מצדיקים את שלילת החבות. כאשר יוצאים מורים ותלמידים (קל וחומר כשהמדובר בצוות הגן וילדי הגן), לטיול במסגרת בית-ספרית, ניתן וצריך לצפות כי עלול להיגרם נזק כזה או אחר. וודאי שיציאה עם ילדים קטנים לשדה מסולע שבו עשבים שוטים מחייבת צפיית היתקלות אפשרית עם בעלי-חיים מזיקים. במיוחד כך, באזור נגוע במזיקים רעים. על המורים והגננות מוטלת לפיכך החובה לפעול מתוך שיקול דעת סביר והקפדה על כללי הזהירות.

8.        בפרשת מרצלי עמד בית המשפט העליון על היסודות המקימים את חובתו של המורה להשגיח על תלמידו ולהגן עליו מפני פגיעה: ראשית, כך אמר שם המשנה לנשיא (אז השופט) מ' חשין, "קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני-הגנה, מנגנוני-בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל. לכך נוסיף תמונות-ילדות מוכרות: שובבות, סקרנות-של-ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיו"ב". ושנית, כך הוסיף, "גופו של הקטין חלש, והדבר חושף אותו ביתר לפיגעי העולם הסובב אותו".